פסק-דין בתיק עד"י 2169/12

רקע

ביום 14.10.07 נערך חיפוש בביתו של אחמד פדל חסין, שהינו המערער בעד"י 2169/12 והמשיב בעד"י 2280/12 (להלן - המערער). בחיפוש נמצא סכום של 200,000 דולר ארה"ב. כמו כן, ובעניין זה יש לומר כי העובדות אינן ברורות כפי שיוברר להלן, ייתכן ונלקח גם סכום של 30,000 ש"ח במזומן.

ביום 24.10.07 הודע למערער על כוונת מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון (להלן - המשיב) להחרים את הכספים, ועל כן פנה באמצעות בא כוחו ביום 17.11.07 בדרישה שהכסף לא יוחרם. במענה לפנייתו של המערער השיב נציג היועץ המשפטי של אזור יהודה והשומרון בשמו של המשיב, כי מאחר והמדובר בכספי חמאס, השגתו נדחתה. למכתב נציג היועץ המשפטי צורף צו החרמה שנחתם יום קודם לכן, בתאריך 5.12.07, במסגרתו הורה המשיב על החרמתם של כל הכספים האמורים - 200,000 דולר וכן 30,000 ש"ח -  בצו שהוצא בהתאם לסמכותו לפי תקנות 84 ו-120 לתקנות ההגנה (שעת חרום),  1945 (להלן - תקנות ההגנה).

ביום 18.12.07 פנה ב"כ המערער שוב למשיב בהשגה על צו ההחרמה, כאשר בתאריך 1.1.08 נשלחה תשובה שלילית הדוחה את ההשגה.

המערער פנה לועדת העררים לתובענות ביום 27.1.08 וביקש כי יינתן לו סעד של השבת הסכום שהוחרם (ערר 6/08). ועדת העררים שדנה בעניין קבעה כי אינה מוסמכת לדון בערר על סמכות המפקד הצבאי בהתאם לתקנות ההגנה ועל כן הערר נדחה (החלטה מיום 17.2.08). המערער לא אמר נואש והגיש ביום 5.3.08 ערעור על החלטת הועדה לבית המשפט הצבאי לערעורים, שנדון במסגרת ב"ש 1779/08. בית המשפט הצבאי לערעורים, מפי כב' השופט חניאל, קבע למעשה כי אין כל פגם בהחלטת ועדת העררים, ואכן אין לה סמכות לדון בעניין, אולם הוסיף דיון מלומד באשר לצורך להעניק סמכות לטריבונאל שיפוטי בסוגיות אלה של פגיעה בקניין, וקבע כי נתונה סמכות לבית משפט צבאי של ערכאה ראשונה.

לנוכח החלטה זו פנה המערער לבית המשפט הצבאי ביהודה וביקש לבטל את החלטת המשיב. יש לומר כי נציג המשיב טען כבר בפתח הדיון בערכאה הראשונה כי אין לבית המשפט הצבאי סמכות, חרף ההחלטה האמורה בב"ש 1779/08. בית משפט קמא ראה עצמו פטור מדיון בשאלת הסמכות לנוכח עמדת בית המשפט לערעורים בב"ש 1779/08, וקיים דיון לגופו של עניין.

למען השלמת התמונה יש לומר כי ביום 2 בנובמבר 2008 נחתם צו החרמה מתוקן לפיו ההחרמה מתייחסת לסכום של 200,000 דולר ואינה מתייחסת לסכום של 30,000 ש"ח. הצו נחתם עוד בטרם ניתנה ההחלטה בב"ש 1779/08 ולפני שהתקיים הדיון לגופו של עניין בערכאה הראשונה. צו זה לא הוצג בערכאה הראשונה, ולמעשה גם לא נמסר בשום שלב לבא כוחו של המערער. במאמר מוסגר אציין כי במהלך הדיון שהתקיים לפניי מסר ב"כ המערער כי ראה את הצו המתוקן לראשונה רק במהלך הדיון שהתקיים לפניי, אם כי שמע את הטענה בדבר תיקון הצו קודם לדיון זה. כאמור, הדיון בערכאה הראשונה התייחס לצו המקורי ולגביו ניתנה ההחלטה.

לאחר שמיעת ראיות, ובכלל זה אף קיום דיון במעמד צד אחד בו הוצג מידע מודיעיני, קבע בית משפט קמא כי יש להשיב את הסכום של 30,000 ש"ח, כאמור, ככל הנראה מכיוון שלא הוצג בפניו צו ההחרמה המתוקן. באשר לסכום של 200,000 דולר, מצא בית משפט קמא להפריד בין סכום של 30,000 דולר אותם קבע שיש להשיב למערער, לבין יתרת הסכום בסך 170,000 דולר, לגביהם נקבע כי החלטת ההחרמה תיוותר על כנה.

יש לומר כי הממצאים העובדתיים של בית משפט קמא היו כי הסכום בסך 30,000 ש"ח לא היה כספי חמאס, אלא כספים פרטיים של המערער. עוד נקבע כי הסכום של 200,000 דולר הינו כספי חמאס, אולם לא הוכח כי המערער היה מודע לכך שהמדובר בכספים של ארגון טרור. כמו כן נקבע כי המערער קיבל לידיו את הסכום מאדם בשם מוניר בשיתי (להלן - בשיתי). חלקו של הסכום, בסך של 170,000 דולר, התקבל מבשיתי במטרה לבצע רכישה של משאית עבור בשיתי. חלקו האחר, בסך 30,000 דולר, לשם החזר חוב שבשיתי היה חייב למערער בגין עסקה לגיטימית קודמת שביצעו. בית משפט קמא סבר כי באשר לסכום האחרון, שעניינו החזר חוב, ישנה למערער זכות בכסף בתום לב ובתמורה, ואין לפגוע בה.

עמדות הצדדים

שני הצדדים לא השלימו עם החלטת בית משפט קמא. המערער טען כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו באשר לסכום של 170,000 דולר, וטען כי יש להשיב לו גם סכום זה. לעומת זאת, המשיב טען באמצעות בא כוחו, הן באשר להעדר סמכות של בית המשפט לדון בהשגה על החלטת המשיב, והן לגופו של עניין באשר לסכום אותו הורה בית משפט קמא להשיב למערער. כאן המקום לומר כי בכל הנוגע לסכום של 30,000 ש"ח, טען ב"כ המשיב כי אין מקום להידרש לחלק זה בהחלטת בית משפט קמא, שכן המדובר בסכום שכלל לא אמור היה להיות חלק מהדיון לנוכח הצו המתקן, ובכל מקרה ככל הנראה מלכתחילה לא נלקח סכום כזה במהלך החיפוש אצל המערער.

הסכום שאינו חלק מ-200,000 הדולרים

בטרם אתייחס לטענות באשר לסמכות בית המשפט ולסכום של 200,000 הדולרים אשר אין חולק כי נלקחו בחיפוש, מן הראוי להתייחס לסכום שעניינו סך של 30,000 ש"ח במזומן. כאמור, צו ההחרמה הראשון התייחס גם לסכום של 30,000 ש"ח במזומן. בית משפט קמא הניח כי נלקח מהמערער הסכום האמור. יש להבהיר כי לא נשמעו ראיות בשאלה מה נלקח מהמערער, ונקודת המוצא לדיון הייתה כי נלקחו הן 200,000 דולרים והן 30,000 ש"ח. הצו המחרים תוקן, כאמור, אם כי לא הוצג בערכאה הראשונה. לפיכך, כלל לא היה מקום להידרש להכרעה לגבי סכום זה. בין לבין בדיון שלפניי, טען ב"כ המשיב כי מבדיקה שערך עלה כי לא נלקח שום סכום מעבר ל-200,000 הדולרים, ולכן אין שום משמעות לחלק זה בהחלטת בית משפט קמא. ב"כ המשיב טען כי יש לראות את החלק הזה בהחלטה כמורה למשיב להחזיר כל דבר שנתפס מעבר ל-200,000 הדולרים ועל כך למעשה גם המשיב אינו חולק. ב"כ המערער טען כי נלקחו 30,000 ש"ח ויש להורות על השבתם.

ב"כ המשיב ביקש להגיש בהליך שלפניי את דו"ח החיפוש, הגם שלא הוגש בערכאה הראשונה, על מנת לתמוך בטענה כי לא נלקח סכום כזה, אלא רק 200,000 דולרים. המערער התנגד וטען כי יש להחזיר לו את הסכום בהתאם להחלטת בית משפט קמא.

בכל הכבוד, אינני מבין את עמדת ב"כ המערער. הסכום הנטען של 30,000 ש"ח לא אמור להיות חלק מהדיון, שכן בצו המתקן לא הוחרם סכום כלשהו מלבד 200,000 הדולרים, וכאמור, כלל לא ברור אם נלקח סכום כזה. לא ניתן לדרוש מבית המשפט לקבוע כי יש להחזיר סכום שכלל לא ברור אם נלקח, במיוחד מאחר ולא נשמעו ראיות בשאלה האם נלקח. בנסיבות אלה, ובהנחה שהמערער עומד על דעתו שנלקח סכום כסף שלא הושב מעבר ל-200,000 הדולרים, מן הראוי כי תוגש בעניין זה תלונה מסודרת, תיפתח חקירה במידת הצורך ולאחר בדיקת כלל הממצאים העובדתיים ניתן יהיה לקבוע בהליך מתאים האם נלקח סכום זה.

בשלב הנוכחי, שאלה זו אינה עומדת לדיון, ועל כן אינני רואה לנכון לקבוע בה ממצאים כלשהם, ואינני נדרש לשאלה האם יש מקום להגיש את דו"ח ההובלה והצבעה ואיזה מסקנות יש להסיק ממנו. עניין זה ראוי שילובן, כאמור, בהליך מתאים נפרד.

השאלות העומדות לדיון

ניתן לחלק את השאלות שהתעוררו בהליך זה לשני חלקים. החלק האחד, עוסק בסמכותו של בית המשפט הצבאי לדון בהשגות של הפרט באשר להחלטות המשיב שנעשו לפי תקנות 84 ו- 120 לתקנות ההגנה. החלק השני, בהנחה שיש סמכות לבית המשפט הצבאי, עניינו האם יש להתערב בהחלטת המשיב בכל הנוגע לחילוט הכספים שנמצאו ברשותו של המערער.

נדון ראשית בשאלת הסמכות. לאחר מכן, ובמידה וישנה סמכות, נדון בשלב השני בשאלה האם היה נכון לקבוע כי המדובר בכספי חמאס, והאם בעקבות זאת היה מקום לחלט את הסכום הכולל 200,000 דולר או שמא היה נכון להפריד, כפי שהפריד בית משפט קמא, בין הסכום של 170,000 דולר לבין הסכום של 30,000 דולר.